אילו רק היה החלום מתגשם

רוואן, תלמידת כיתה ט' מפאתי שכם, חולקת עם הקוראים את חלומה: פלסטין עצמאית בה אפשר לנוע בחופשיות, כאשר הפלסטינים "שולטים באוויר, מעבדים את האדמה ומפליגים במרחבי הימים."

(פורסם בתחרות החיבורים "Imagine 2018" ביוזמת ארגון "One Voice" בשיתוף CGNews)

שכם – סוף סוף הגיעה שעת העזיבה. רכזת התוכנית סיימה לבדוק את רשימת התלמידים באוטובוס. הנהג סגר את הדלת והאוטובוס התקדם באיטיות מעצבנת, אבל ליבי רקד משמחה. הסתובבתי לחבר שישב במושב מאחוריי וחיוך עלה על שפתיי: התחלנו לסוע. אנחנו נהיה מאושרים ונשתעשע.

אותו בוקר היה בהיר ויפה במיוחד! לפתע השתרר שקט בתגובה לבקשת רכזת התוכנית להקשיב להנחיותיה על כללי הנסיעה – אופן ההתנהגות בעת ההגעה למחסום הצבאי או סירוב פטרול ישראלי צבאי למעבר האוטובוס, כמו גם הנחיות כלליות אחרות.

עד שרכזת התוכנית סיימה להעביר את ההנחיות, נהג האוטובוס הזהיר אותנו שאנחנו מתקרבים לאחד מאותם מחסומי-דרכים צבאיים קבועים וביקש מאיתנו לשמור על קור-רוח ולא לדאוג בזמן שאנחנו עוברים את המחסום. האוטובוס נעצר והנהג פתח את הדלתות וביקש מאיתנו לרדת ולהיעמד בשורה ארוכה. מספר חיילים עלו לאוטובוס כדי לבדוק אותו, ואחרים נשארו במקום כדי לבחון אותנו; מבטם בחן אותנו אחד אחד. היו רגעים שרעדנו אבל רוב הזמן שמרנו על השקט, עם דמעות פה ושם, נשימות עמוקות, דקות שנמשכו שעות ארוכות. החיילים סיימו את הבדיקה ושאלו אותנו על מסמכי החובה, מסלול הנסיעה ומטרות התוכנית. אחר כך הותר לנו לעלות שוב לאוטובוס – כמעט ולא האמנו שהרשו לנו לעבור את המחסום אחרי כל הסבל הזה. המשכנו שוב בדרכנו.

זמן קצר אחר כך, תקף אותי כאב-ראש חמור וסחרחורת. הנחתי את ראשי על משען המושב, עצמתי את עיניי, ואיכשהו נרדמתי למרות צהלת התלמידים ושירתם... שהפכו לחלום יפה, צהלת החוגגים, כיכר רחבה, מקושטת ומלאה דגלים וקולות שירה. המוני משתתפים מכל הגילאים ומכל הקבוצות, רבים כל כך שלא ניתן לספור אותם, מאושרים ושמחים חיכו בציפייה לפתיחת הטקס.

נדהמתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. הסתכלתי סביבי כדי לחפש מישהו שיוכל להסביר לי את הסיבה לחגיגה או שלט חוצות שיכריז על המאורע החשוב. שידור רדיו שם סוף לתדהמה שלי כאשר הוא הכריז על פתיחת הטקס העשירי לציון עצמאות מדינת פלסטין.

מה? עצמאות? מדינה? פלסטין? יום השנה העשירי? מה קורה כאן? איפה אני, ובאיזו שנה? האם אני חולמת או שזאת המציאות?

הרגשתי סחרחורת חמורה ונפלתי מבלי שידעתי מה קרה. אחר כך התעוררתי ופקחתי את עיניי למשמע קול עדין ... "התעוררי, חמודה, מה קרה לך?" הקשבתי לקולה של האחות היפה בבגדים הלבנים והפנים המחייכות. איפה אני?

"את נמצאת במקום בטוח, פה באמבולנס של קליניקת החגיגות." איזו חגיגה?

"החגיגות לציון יום השנה העשירי לעצמאות פלסטין." האם פלסטין באמת השיגה את עצמאותה? מתי? באיזו שנה אנחנו?

"כן, פלסטין קיבלה את עצמאותה בשנת 2008, לפני עשר שנים, והשנה עכשיו היא 2018." וואו, אלהים, איך הזמן רץ! איך הם עברו, עשר השנים?

"כן, חמודה, העם הפלסטיני השיג את חרותו ואת עצמאותו והקים מדינה שתעמוד לעד על אדמה זו. ועכשיו אנחנו חוגגים עצמאות מלאה: יש חופש תנועה, אין מחסומים ואין חיסולים ממוקדים, אין סוהרים ואין אסירים, אין יתומים ואבלים, אין בתים שנהרסים או מסגדים מחוללים, אין יותר הפגזות או גיחות צבאיות, אין יותר פליטים או מגורשים – כולם חופשיים לחיות פה בפלסטין. אנחנו חוגגים, לומדים, מתחתנים, נוסעים, ונשארים – והכל כרצוננו: באדמתנו, בבתי הספר שלנו, בבתי המשפט שלנו, במסגדים שלנו, בגינות שלנו – בפלסטין יש אהבה, טוב לב ובטחון." גברתי, האם זה נכון שיש לנו מדינה משלנו?

"כן, חמודה, יש לנו גבולות חופשיים ומוכרים. אנחנו נוסעים לכל מדינה במטוס, בספינה, ברכב או ברכבת. אנחנו שולטים באוויר, מעבדים את האדמה ומפליגים במרחבי הימים. הכיבוש הסתיים אחרי ששני הצדדים חתמו על הסכם שלום ישראלי-פלסטיני לפני עשור ומאז אנחנו לאום חופשי כמו יתר הלאומים בעולם. ואל לך לפחד מדבר מלבד אללה הנשגב והנורא." אלהים, החלום אכן התגשם. תודה לך, ריבונו-של-עולם.

...

"רוואן, רוואן, התעוררי! הגענו!" אלה היו קולות חבריי באוטובוס.

ושוב מצאתי את עצמי באוטובוס; התלמידים האחרים כבר היו מוכנים להיכנס לעיר.

* רוואן יוסוף סלאח' היא תלמידת כיתה ט' בבית הספר "קבלאן" לבנות, דרומית לשכם. החיבור נכתב עבור תחרות החיבורים "Imagine 2018" (www.imagine2018.org) ומופץ על ידי שירות החדשות של Common Ground בשיתוף עם עמותת "One Voice" (www.onevoicemovement.org). החיבור תורגם לעברית מהתרגום האנגלי וניתן למוצאו בכתובת www.commongroundnews.org.

מקור: תחרות החיבורים "Imagine 2018" מטעם עמותת "One Voice" ו-CGNews, 4 בספטמבר 2008, www.commongroundnews.org.

הפרסום אושר -ידי בעלי הזכויות.