Mideastweb: Middle East

אולמרט מבין את גודל השעה

גשר

ירושלים

Maps

English


heb_home_but.gif (266 bytes)

English

heb_but_goal.gif (300 bytes)

Send Us Mail

heb_but_bereaved_par.gif (329 bytes)

heb_but_ed.gif (286 bytes)

   

English Version: Olmert rises to the occasion

אולמרט מבין את גודל השעה

מ.ג'. רוזנברג

ראש ממשלת ישראל הסביר באחרונה בראיון, ש"אם לא נעשה משהו, נאבד את האפשרות של שתי מדינות. נהפוך למדינת אפרטהייד." אולמרט, המבין את גודל השעה, נראה נחוש מתמיד לפעול למען פתרון בר-קיימא במתכונת שתי מדינות.

(פורסם ב"פורום למדיניות בנושא ישראל" ב- 29 בנובמבר 2007)

וושינגטון – כבר אי-אפשר לבטל את אהוד אולמרט בתוך "הוד תאונתו" – פוליטיקאי זוטר שהגיע למשרה הגבוהה רק בגלל שקודמו הגדול מהחיים לקה בשבץ. באנאפוליס אולמרט בהחלט נראה כמו ראש הממשלה של ארצו, יורשם של דוד בן גוריון ויצחק רבין.

אני חושב שהשינוי החל להתחולל באולמרט כאשר החליט שהיעד שלו כראש ממשלה איננו רק להישאר בתפקיד (לא משימה קלה כשלעצמה) אלא לשים סוף-סוף קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדומה לרבין, נראה שהוא מעוניין להגיע להסכם עם הפלסטינים יותר מאשר בלשחק איתם בתופסת.

מי יידע לומר כמה זמן זה יימשך?

כבר עכשיו, יש ישראלים האומרים שישראל אינה צריכה למלא אחר התחייבויותיה במסגרת מפת הדרכים עד אשר יעמדו הפלסטינים בשלהם. אבל אם ישראל תדבק בפרשנות הזו התהליך יגווע באיבו. החוכמה במפת הדרכים היא הדרישה מישראל ומפלסטין לפעול בו-זמנית. היא אינה מאפשרת לאף צד לחמוק מההתחייבויות שלו בטענה שהאחר צריך לפעול ראשון.

אני משער שאולמרט לא יחמוק מהמחויבויות שלו, אבל התנופה צריכה לבוא ממנו עצמו. קיבלנו חיזוק להשערה זו השבוע, כשהוא אמר: "הסטטוס קוו הוא אסון... אם לא נעשה משהו, נאבד את האפשרות של שתי מדינות. נהפוך למדינת אפרטהייד. הארגונים היהודים באמריקה יהיו הראשונים שיצאו נגדנו, כי הם יאמרו שאינם יכולים לתמוך במדינה שאינה תומכת בדמוקרטיה ובזכות הצבעה שווה לכל תושביה."

מנקודת השקפתה של ישראל, העובדה שהפלסטינים תובעים זכות למדינה ב- 22 אחוז מפלסטין ההיסטורית ואינם דורשים פשוט "קול אחד לכל אחד" היא בשורה טובה. תארו לכם מה היה קורה אילו שאפו הפלסטינים לאזרחות ישראלית ולא לעצמאות – ישראל דו-לאומית היתה מאבדת את מעמדה כמדינה יהודית.

אולמרט נחוש למנוע את המצב הזה. הוא איש ימין פרגמטי ולא אידיאליסט מהשמאל. הוא רוצה שישראל תיפטר מהשטחים משום שההחזקה בהם תשים קץ לאופייה היהודי של מדינת היהודים. שמאלנים רבים היו מוכנים, בסתר לבם, לחיות בישראל דמוקרטית דו-לאומית – כל עוד היא בטוחה. לא כך אולמרט. הוא איש חירות ותיק, ז'בוטינסקאי, וישראל שלו צריכה להיות יהודית.

הפחד שלו הוא בדיוק מה שידחוף אותו לשלום. לזכותו ייאמר, שנראה שהוא גם פיתח אהדה אמיתית כלפי מחמוד עבאס והבנה לסבל הפלסטיני. אולמרט הוא היום אדם עם שליחות. בדומה לרבין, ובניגוד לברק, הוא ניגש אל ההנהגה הפלסטינית לא כמו קיסר הפונה אל הילידים אלא בכבוד.

אף על פי כן, תהליך אנאפוליס אינו הרבה יותר מאשר מפת-דרכים משודרגת. השדרוג החשוב הוא מנגנון המעקב, שבמסגרתו יחליטו האמריקנים, הישראלים והפלסטינים, יחד, האם שני הצדדים עומדים בהתחייבויות שלהם. במפת הדרכים המקורית לא היה מנגנון כזה, מה שאפשר לשני הצדדים להפנות זה אל זה אצבע מאשימה בעוד מספר ההרוגים הולך וגדל.

האם המנגנון הזה באמת יעבוד? הוא צריך לעבוד, שהרי כבר עבד פעם בעבר.

בשנות 1996-1997 תהליך אוסלו החל לקרוס, במידה רבה בגלל מאמצי החמאס לחתור תחת תהליך השלום ויאסר ערפאת. גל הטרור רשם לעצמו הצלחה אחת: הוא גרם לתבוסה המפתיעה של שמעון פרס, יורשו של רבין. החמאס ובעלי בריתו רצו שנתניהו ינצח, כי קיוו שהוא ינטוש את אוסלו. ורוב קטן של בוחרים ישראלים אכן העלה לשלטון את נתניהו, מתוך אמונה שהוא יוכל לשים קץ לטרור.

אבל נתניהו הבין שהוא אינו יכול לעשות זאת לבדו, ואפילו לא בשיתוף פעולה עם הפלסטינים. הוא היה זקוק לעזרתה של ארה"ב.

להלן מה שסיפר לי הקצין הראשי של הסי-אי-איי בשטח על המעורבות האמריקנית ועל התפתחותה ב- 1997 ולאחר מכן.

"הישראלים פנו אלינו ודרשו שנפעל כמתווכים... בכך הודו למעשה שאינם יכולים לבצע את המוטל עליהם.. במשך כמה חודשים אכן שימשנו כמתווכים.

"היו אומרים לנו, 'לכו תגידו לאנשים האלה כך וכך.' הם לא ניהלו ביניהם שיחות, פשוטו כמשמעו. שני הצדדים דיברו איתנו, אבל לא זה עם זה."

דניס רוס וקובעי מדיניות מרכזיים אחרים רצו שהישראלים והפלסטינים יתחילו לתקשר זה עם זה ישירות – אבל פשוט לא היה מספיק אמון.

"מישהו הציע שהישראלים והפלסטינים ידברו זה עם זה, אבל בנוכחות האמריקנים. התחלנו לקיים מפגשים משולשים, שם ישבתי בראש ישיבות עם השב"כ וצה"ל וכל הפלסטינים. הפגישות היו די סוערות. הם צעקו זה על זה אבל המשיכו בדיאלוג. הם התלחשו בפינות."

כעבור כמה חודשים הנוכחות האמריקנית כבר לא היתה נחוצה. למרות שנציגי הסי-אי-איי ישבו בחדר, שני הצדדים פעלו יחד בתיאום מושלם ויצרו תוכנית ביטחונית שעצרה כמעט לגמרי את הטרור.

בשלוש השנים שלאחר מכן – מסתיו 1997 ועד כישלון פסגת קמפ דייוויד בסתיו 2000 – לא נהרג אף לא אזרח ישראלי אחד בפיגוע התאבדות (לעומת מאות הרוגים עד אז).

אין סיבה לחשוב שזה לא יכול לקרות שוב. בניגוד לתעמולה, שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי-פלסטיני בפיקוח הסי-אי-איי העניק לישראל את שלוש השנים הבטוחות ביותר בהיסטוריה שלה. תשאלו כל ישראלי, או כל מי שביקר בישראל, מה היתה ההרגשה ב- 1999, ואחר-כך התבוננו בשבע השנים האחרונות. אם אינכם מבינים שסיום הכיבוש והשגת שלום עם הפלסטינים עדיפים, אינכם ידידי ישראל בשום אופן.

_______________________________________________________________

 

מ.ג'. רוזנברג, האחראי לניתוח מדיניות ב"פורום למדיניות בנושא ישראל," היה במשך שנים רבות איש קונגרס וערך בעבר את ה"ניר איסט ריפורט" של שדולת אייפא"ק. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות של סרץ' פור קומון גראונד (CGNews) ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org

פורסם ב"פורום למדיניות בנושא ישראל" ב- 29 בנובמבר 2007, www.israelpolicyforum.org

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.

_______________________________________________________________

 

 

שער רשת המזרח התיכון

Mideastweb Middle East

Map of Palestine Map of Israel Map of Iran Map of Syria Map of Afghanistan Jerusalem Detail Map  Map of Egypt Dictionary Middle East Recipes Jerusalem/Quds to Jericho   Israeli-Palestinian History   Middle East Countries   Detailed Iraq Map Map of Iraq Baghdad Map Iraq Iran Islam History History of Arabia   Egypt  History of Israel & Palestine  Israel-Palestine Timeline  History of Zionism Israeli-Palestinian Conflict in a Nutshell Population of Ottoman Palestine Palestinian Parties and armed Groups Middle East Maps  Hamas  MidEastWeb Middle East Master Reference and External Sources

צעדים של אמון