ירושלים- ממקום מושבי על שרפרף גבוה בבר ירושלמי, אני מסתכלת סביבי ובוחנת את הישראלים הרבים הנוכחים במקום,
נחים, שותים בירה ומשחקים סנוקר. אני עצמי הרגשתי רגועה, אבל הפנים העייפות של החיילים סיפרו סיפור אחר: עבורם, היה זה מפלט
מהאויבים המחכים מעבר להרי ירושלים.
עיני נחו על בחור צעיר עם עיניים כחולות ורובה תלוי על כתפ,ו שעמד לידי והזמין בירה. מבטינו נפגשו. החלפנו
חיוכים והוא התיישב לידי. הוא החל לשאול אותי שאלות אישיות. אמרתי לו שאני מניו-יורק ושאני לומדת ארכיאולוגיה ומקרא. הוא שאל
אותי מדוע בחרתי מקצוע כל כך אזוטרי אז הזכרתי לו שירושלים היא נושא משותף; כולם באים לכאן כדי לחפש את שורשי הארץ הזאת
ולהבין אותם.
עיניו התרחבו בעת שלגם מהבירה שלו, "בתור יהודיה את בטוח יודעת שהארץ היא מורשת אבות?"
משועשעת, הבנתי שהוא פשוט הניח שאני יהודיה אמריקאית שמבקרת "במולדת".
"אז זהו, שלא ... דבר ראשון, אני לא יהודיה. ושנית, אני לא בטוחה למי שייכת הארץ הזאת..." השבתי ברוגע.
"את לא יהודיה. אז את בוודאי קתולית, נכון?" הוא שאל, ורוקן את הכוס שלו בלגימה אחת.
לקחתי נשימה ארוכה והשבתי, "לא, אני מוסלמית מפקיסטאן."
הוא חייך בתקווה שאני צוחקת איתו, "תפסיקי.... אף מוסלמי לא יבוא לפאב, או בכלל לישראל.... ובמיוחד לא
אישה!"
כדי להראות לו שהוא טועה, פתחתי את התיק שלי והוצאתי ממנו דרכון בצבע ירוק בוהק שמודפס עליו באותיות אורדו
ואנגלית מוזהבות, הרפובליקה האסלאמית של פקיסטאן. הוא העיף מבט חטוף בדרכון וצעק משהו בעברית לנוכחים האחרים בבר. כמה שזה
יישמע בלתי-ייאמן, בין-רגע נעלמו כולם חוץ מהברמן. נשארתי לשבת קפואה בכסא שלי, מבולבלת ומדוכאת מכך שבן-שיחי נעלם.
עברו מאז שמונה עשרה שנה, ואני כבר התמסרתי לטיפוח הבנה הדדית בין יהודים ומוסלמים, בכדי ששני הצדדים יוכלו
להתגבר על פחדם מפני ה"אחר". היום, עבודתי עם יהודים והזדהותי המלאה עם תקוותיהם לשלום, הן חוויה מאירת עיניים.
במהלך השנים ביקרתי במינכן ובמחנה הריכוז "דכאו" בגרמניה. עבדתי בעמותות הפועלות לקידום הכבוד ההדדי בין
יהודים למוסלמים כמו מכון הערבה, וארגון ה"מוסלמים למען ערכים מתקדמים". הוזמתי על ידי המרכז לתרבות הלבנט (LCC) כדי לשוחח
עם מוסלמים מלאי תרעומת על יחסו של צה"ל כלפי הפלסטינים, ועם יהודים שאינם בוטחים במוסלמים בגלל פעולות האלימות של קיצונים
מוסלמים.
לאורך הדרך למדתי שדו-קיום ואמון בין יהודים למוסלמים חייב להיות מבוסס על כבוד הדדי בסיסי לדתו של האחר.
התכנים המשותפים כבר קיימים. באסלאם כמו ביהדות, הקהילה שואבת את דרכה הרוחנית ממנהיגי דת בכירים. למרות ההבדלים ביניהן,
לשתי הדתות יש הרבה מן המשותף: מצוות התפילה העיקריות, צום, צדקה, חוקי כשרות וחוקי טמאה וטוהרה. הדמיון בין האסלאם ליהדות
האורתודוקסית ניכר ביותר.
כמוסלמים, יש לנו הרבה מה ללמוד מן ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד מהאופן שבו היהודים שרדו בעתות צרה, לפני
ואחרי השואה.
יהודים יכולים לסייע למוסלמים להתנהל בעולם שאחרי ה-11 בספטמבר. יהודים יכולים לשתף מוסלמים בקשיים בהם הם
נתקלו באירופה ובארה"ב ובמאמציהם להתגבר עליהם. באותו הזמן, מוסלמים יכולים לעשות מאמץ גדול יותר לשתף יהודים בקהילותיהם,
ועל ידי כך למגר את הסטריאוטיפ השלילי הקיים אצל יהודים כאילו אלו פועלים נגדם.
אילו אותו חייל יהודי שפגשתי לפני שמונה עשרה שנה היה מקדיש את הזמן הנדרש על מנת להבין שנסעתי לירושלים
בכדי להתעמק ברגשות שלי ולערוך בהם סדר (לא רק ביחס לישראל אלא גם ביחס לפלסטין), היינו יכולים לראות את המשותף בינינו:
הדמיון בין הדתות, ההזדהות הלאומית ואהבת המולדת ... ואולי היינו מפתחים חברות.
אני מייחלת ליום שבו מוסלמים ויהודים יתנו אמון זה בזה כבני אדם, ובכך, יגלגלו הלאה את השיח.
* מהנז אפרידי
(www.mehnazafridi.com)
