כשתלמידים ערבים ויהודים לומדים ביחד
מאת מרי מדינה
22 ספטמבר 2008
ירושלים – בישראל, יהודים לומדים בבתי ספר יהודיים וערבים לומדים בבתי ספר
ערביים – כך לפחות בדרך כלל. אך יש גם הורים המתנגדים לחלוקה זו; הורים אלה הקימו
חמישה בתי ספר דו-לשוניים בהם תלמידים יהודים וערבים לומדים יחד בעברית ובערבית,
ברוח שוויונית.
בניגוד גמור ליוזמות מסוג זה, תוכניות הלימודים בעברית ובערבית במערכת החינוך
הישאלית הן לא רק נפרדות, אלא גם בלתי שוויוניות. בתי הספר הערבים סובלים ממחסור
תקציבי ולעיתים קרובות מרמה אקדמית נמוכה יותר. התוצאה היא שערבים ישראלים רבים
לומדים בבתי ספר יהודיים,, אך יהודים לעולם אינם לומדים בבתי ספר ערביים.
בית הספר הראשון בו התאפשר ליהודים וערבים ללמוד יחד בעברית ובערבית הוקם בנווה
שלום/ואחת אלסלאם- כפר קטן המומקם באמצע הדרך בין ירושלים ותל-אביב. הכפר נוסד
בשנות ה-70 על חלקת אדמה שהוקצתה במיוחד למטרה זו על ידי מנזר לטרון השכן. כיום
גרות בכפר כ-50 משפחות, מחציתן יהודיות ומחציתן ערביות (מוסלמיות ונוצריות).
באוכלוסיה הכללית בישראל, היחס בין יהודים לערבים הוא 4 ל-1.
בתחילה הוקם בנווה שלום/ואחת אלסלאם מעון-יום לטיפול בגיל-הרך. בהמשך נוספו גם
גן-חובה ובית ספר יסודי, וב-1990, בתי הספר החלו לקבל תלמידים גם מיישובים שכנים.
כיום 90% מתלמידי בתי הספר מגיעים מיישובים סמוכים.
התלמידים מתחברים ביניהם בהתאם לנטיותיהם האישיות ולא בהתאם לדת. "אני לא יכולה
לומר לך מי הוא מה," אומרת מיכל ליטבק מוזס, המדריכה סדנת מיחזור שבועית לבני 10.
בכיתת הגן (גילאי 4-2), שתי מורות מקריאות סיפור אחד לתריסר ילדים. דפנה עופר
קוראת עמוד בעברית, ואז סוזאן גארת' קוראת את אותו עמוד בערבית. כל הילדים מקשיבים
להן בריכוז רב.
"באמת שלא הייתה חשיבות לשפה בה המורה פנתה אליי," נזכרת נעם שוסטר (21),
שהתחילה ללמוד במקום בגיל שש. לאחר שסיימה את בית הספר היסודי בנווה שלום/ואחת
אל-סלאם, המשיכה נעם את לימודיה התיכוניים בקיבוץ שכן (מאחר והתיכון המקומי נפתח רק
ב-2003). ביומה הראשון בתיכון, היא כתבה את שמה ואת התאריך בעברית ובערבית, כפי
שהייתה רגילה.וחבריה לכיתה נעצו בה מבט המום. "רק אז הבנתי שלימודי הקודמים היו
בלתי רגילים," אומרת האשה היהודיה הצעירה שחברה הטוב ביותר, סמי, הוא פלסטיני.
מאז, שוחזר המודל במקומות נוספים. עובד סוציאלי יהודי ומורה ערבי הקימו ב-1997
את ארגון "יד ביד" וכעבור שנה, הקים הארגון שני בתי ספר דו-לשוניים – האחד בירושלים
והשני בגליל. אלדד גרפנקל, אב לתלמיד בבית הספר הגלילי נזכר בפגישות הרבות שקיימו
ההורים בכדי להתכונן לבעיות העלולות לצוץ ביום הראשון ללימודים. "אבל הילדים השתלבו
באופן כל כך טבעי שהבנו שאנחנו היינו הבעיה, לא הם."
המצב נעשה מתוח יותר בעקבות מהומות אוקטובר 2000 בהם נהרגו 13 פלסטינים (מתוכם
12 בעלי אזרחות ישראלית) בידי כוחות המשטרה במהלך הפגנות אלימות בצפון. למרות
הידרדרות באקלים הפוליטי, המשיכו בתי הספר הדו-לשוניים לתפקד. הורים יהודים וערבים
מאזור ואדי ערה אפילו החליטו להקים בית ספר חדש. הם לא הצליחו למצוא מקום לבית הספר
עד שראש מועצת של כפר קרע הציע להם בניין ריק בפאתי הכפר. בית הספר "גשר על הואדי"
נפתח ב-2004. "זוהי הפעם הראשונה שיהודים באים ללמוד בכפר ערבי, דבר שאין לו תקדים
בישראל," ציין המנהל-השותף יוחנן אשחר.
ב"גשר על הואדי", מלמדים בכל כיתה שני מורים, בעברית ובערבית. תוכנית הלימודים
למקצועות המדע הן אלו של משרד החינוך הישראלי אך בנושאים האחרים כמו היסטוריה, בית
הספר מרכיב תוכנית לימודים באופן עצמאי שמאפשרת שילוב של נקודת המבט הפלסטינית.
סוף השבוע כולל את ימי שישי ושבת. החגים היהודיים והמוסלמים נשמרים אבל לא החגים
הנוצריים – מהסיבה הפשוטה שבמקום לא לומדים תלמידים נוצרים. באופן הזה, התלמידים
לומדים להכיר האחד את תרבותו של האחר מבלי לאבד את זהותם העצמית. "לא מדובר בזהות
מבולבלת," מתעקש יוחנן אשחר. "היהודים נשארים יהודים והערבים נשארים ערבים."
המורים לא מדברים על הסכסוך אך אם התלמידים שואלים שאלות רגישות, הם גם לא
יתעלמו מהם. יום אחד, לאחר שצפה בחדשות בטלוויזיה, שאל תלמיד בן שבע מדוע הפלסטינים
ברצועת עזה יורים טילים על שדרות. המחנכים ניהלו שיחה עם התלמידים שהחליטו בתגובה
לכתוב מכתב לאהוד אולמרט. במכתב, אומר המנהל השותף, הם הזמינו את ראש הממשלה לבקר
את בית הספר "כדי לראות כיצד יהודים וערבים יכולים לחיות ביחד."
רוב ההורים היהודים ששולחים את ילדיהם לבית הספר הדו-לשוני נמצאים בקצה השמאלי
של המפה הפוליטית ומאמינים באידאלים של דו-קיום – לפחות בתאוריה. ועדיין, התוצאות
הן לפעמים מעבר לשציפו. "לדוגמא, כאשר הילדים חוזרים הביתה ומדברים על הנכבה ההורים
אומרים: זו לא בדיוק הייתה המטרה שלנו כששלחנו אותך לשם," מדווח יוחנן אשחר. הנכבה
("האסון" בערבית) מתייחס לארועים בהם הוגלו בכח הפלסטינים במהלך ולאחר כינונה של
מדינת ישראל ב-1948.
כמו בנווה שלום/ואחת אלסלאם, בית הספר "גשר על הואדי" מנסה לשמור על איזון מספרי
בין מספר התלמידים הערבים והיהודים. אך בעוד שרשימת ההמתנה של התלמידים הערבים רק
מתארכת, היא כלל לא קיימת עבור תלמידים יהודים. "מצב החינוך הערבי בישראל הוא
בכי-רע," מסביר יוחנן אשחר, ולהורים היהודים יש קשת רחבה של אפשרויות חינוכיות (ממלכתי,
דתי וכן הלאה) שבית הספר הדו-לשוני הוא רק אחד מהם.
למצב הכללי, אם כן, יש השלכה על החינוך הדו-לשוני. "אנחנו חלק מהחברה בישראל.
איננו אי מבודד," אומר אנוור דאוד, מנהל בבית הספר של נווה שלום/ואחת אלסלאם.
בית הספר שלו מנסה להעניק משקל שווה לשתי השפות, ערבית ועברית, אבל "קשה מאוד
לעשות זאת מכיוון שאין שוויון בין שתי השפות בחברה הישראלית. עברית היא השפה
הדומיננטית," הוא מדגיש.
המורים אמורים לדבר רק בשפת אמם, אבל המורים הערבים מדברים בשתי השפות, בעוד
שהמורים היהודים מדברים רק עברית. לאחר שנת לימודים אחת, התלמידים הערבים מסוגלים
ללמוד את רוב המקצועות בעברית בעוד שחבריהם היהודים זקוקים למספר שנים עד שהם
מפתחים יכולת למידת מקצועות המדעים, היסטוריה או גאוגרפיה בערבית.
פער זה נובע בעיקר כתוצאה מ"היחס הפוליטי של הקהילה היהודית," טוען אנוור דאוד.
לדבריו, "באופן כללי, אין ליהודים צורך ללמוד ערבית." "זה נכון שהשליטה שלנו בעברית
טובה מהשליטה בערבית, וזה כולל אפילו חלק מהתלמידים הערבים," מודה נעם שוסטר,
תלמידה-לשעבר בבית הספר שמדברת עברית עם החבר הפלסטיני שלה, סמי. אך עבורה, הדבר
החשוב ביותר בחינוך שהיא קיבלה לא היה השפה הערבית, אלא החינוך לערכי שוויון,
פתיחות וכבוד הדדי.
בנווה שלום/ואחת אלסלאם לומדים 300 תלמידים בעוד שבבית הספר "יד ביד" לומדים
כ-830 תלמידים בבתי ספר בירושלים, בגליל, ואדי ערה, ומאז ספטמבר 2007 גם בבאר שבע.
כיום ישנם חמישה בתי ספר דו-לשוניים בישראל בהם לומדים מעט יותר מ-1,100 תלמידים.
בהשוואה, ללמעלה מ-3000 בתי ספר יהודיים ו-700 בתי ספר ערביים בהם לומדים שני מליון
תלמידים, ניכר בבירור שבתי הספר הדו-לשוניים אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות של
ממשלת ישראל הנוכחית או הממשלות הקודמות.
למרות שעברית וערבית שתיהן שפות רשמיות בישראל, המדינה מעולם לא השיקה תוכניות
מסוג זה. בתי הספר הדו-לשוניים הוקמו בעזרת יוזמות פרטיות לחלוטין – על ידי הורים
ומחנכים שרוצים שילדים יהודים וערבים ילמדו, ישחקו ויגדלו ביחד.
* מרי מדינה היא עיתנואית צרפתיה המתגוררת בירושלים מאז ספטמבר 2007. היא החלה
את דרכה כעיתונאית ב- 2000 בפריז עבור סוכנות חדשות בין-לאומית ופרסמה את המאמר
הנ"ל עבור מגזין האינטרנט "בבל מד", המתמקד בתרבויות המזה"ת במהלך שהותה בירושלים.
מדינה למדה סוציולוגיה באוניברסיטת פריז 8 בסנט-דניס. בנוסף יש לה תואר ראשון
באנגלית מאוניברסיטת סורבון (פריז 6). מאמר זה הוא אחד משלושה מאמרים זוכי פרס
אליאב-סרטאווי לעיתונות המזרח התיכון. מאמר זה פורסם במקור ב"בבל מד" ב-29 ביוני
2008 ומופץ על-ידי שירות החדשות "קומון גראונד" באישור הכותבת.
הפרסום אושר על ידי בעלי הזכויות.
